לפני 5 שנים התחלתי מסע.
כמו בכל מסע, יש נקודת התחלה ברורה. ברוב המסעות גם יודעים לאן רוצים להגיע.
המסע שלי היה קצת שונה : הוא התחיל בכיתה מונטסורית. ולמה זה חשוב? כיתה זו כיתה, לא? ובכל זאת ביקרתי כבר בכמה כיתות לאורך שנותיי כמורה. ובכן, לא כל כיתה היא כיתה מונטסורית. אולי אתם שואלים את עצמכם – מהי בדיוק כיתה מונטסורית ומה כל כך מיוחד בה? אז הנה כמה נקודות (ולא, זה לא המדפים).
כשנכנסים לכיתה מונטסורית (ומכאן והלאה פשוט נקרא לה "כיתה"), חשים מיד במשהו אחר.
לא דווקא טוב, בהתחלה, אבל אחר. להדיוט שאינו מכיר את שיטת החינוך ומה עומד מאחוריה, כיתה כזאת יכולה בקלות להיראות ככאוס מוחלט אשר בו ילדים יושבים בכל מיני תנוחות, עושים כל מיני דברים לא ברורים, אוכלים, שותים, קוראים, יוצאים, נכנסים ובתוך כל הג'ונגל הזה יש צוות חינוכי שמנצח על המופע הזה.
בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה הייתי בהלם. זה נראה פשוט כמו בלאגן, ובתוכו ביקשתי למצוא סדר.
כל כך שונה ממה שהכרתי: שולחן, כיסא, לוח, מורה. רגיל כזה. אבל לא עוד. מכאן והלאה, כל תפיסת העולם החינוכית שלי, כל מה שהכרתי, התמוטט אל מול הג'ונגל הזה שאיכשהו מאוזן בצורה עדינה על ידי הצוות המנחה והילדים שחיים בתוך המרחב המשותף הזה.
אז מה מיוחד פה בעצם? ובכן, הכל.
הדבר הראשון ששמים אליו לב הוא שאין באמת שיעורים בכיתה. הילדים לא לומדים כולם יחדיו ולא עוסקים באותם הדברים. אין צלצולים, אין הפסקות ואין מורה ולוח. מה שכן יש, אלה ילדים שלומדים כיצד להתנהל באופן עצמאי במרחב, לחקור על פי רצונם ותחום עניינם ולהתקדם בקצב שלהם בלי לחצים חיצוניים שיגידו להם "ששם הם צריכים להיות" בזמן שכל מה שמעניין אותם זה להיות כאן.
ההתנהלות החופשית הזאת לצד גבולות ברורים ומסגרת שמאפשרת להתנהל בתוכה בביטחון, הם המאפיינים המרכזיים של כיתה מונטסורית. הצוות החינוכי ששומר על האיזון הזה, מדריך ומכוון, זורע את זרעי הסקרנות ופותח את הדלתות לחקר ועניין, משתדל לא לענות על שאלות אלא לסייע לילד להגיע לפתרונות בכוחות עצמו ובו-בזמן מאפשר למרחב הזה להמשיך ולהיות חי ושוקק, מבלי לפגוע בזרימה של הילדים.
מוזר, לא? נשמע לא מציאותי. ובכן, זה לא פשוט.
אבל כאשר הדרך ברורה, המסגרת בהירה, והשפה משותפת, החיים בכיתה מונטסורית נראים ממש כך (ולא אמרנו מילה על מדפים ועזרים).