אין אשמים, מאת: צליל בן ברוך
"זאת לא אשמתו, זה בגלל שאמא שלו ככה".
משפט שאני שומעת לפעמים, ולא רק במסגרות של חינוך.
למען האמת, לפני שהפכתי להיות אמא בעצמי, היו לי לא מעט רגעים שחשבתי לעצמי ש"ההורים כנראה אשמים".
ואז… נולדו לי ילדים, וממש כמו שאומרים "הלב החל לפעום מחוץ לגוף". זה מפחיד כל כך.
האמת היא, שממש קשה לנסות להיות נאמן להורה שתמיד חלמת להיות.
רוב הזמן אתה מצליח, אבל כשנוספים ילדים למשפחה, כשהציפיות מהעבודה גדלות, כשהחלומות מתרחבים וכששעות השינה מצטמצמות… לפעמים יוצאים מאיתנו משפטים אשר מביאים אותנו עם רדת החושך לשאול את עצמנו "למה?".
לאחרונה נחשפתי בלימודיי לגישת "אקולוגיה עמוקה" המזמנת התבוננות מחדש על העולם ועל מערכות היחסים שבתוכו.
ההורים לא אשמים, אמא לא אשמה, כולנו חלק ממארג שלם של הקשרים שמוליד סיבות ותוצאות ושוב סיבות ותוצאות.
רק אתמול פגשתי ילד שהתקשה להקשיב להנחיות הפעילות, שהתרוצץ, שהיה לא שקט, נסער… הוא ברח ודילג סביב-סביב, אך חזר בכל פעם בכדי שנראה שהוא עוד שם, מחכה לנו. וכמוהו, רבים, בכל המסגרות. לפעמים אני מכירה את סיפור הרקע ולפעמים לא. לפעמים יש הקשר סנסורי, רגשי, קוגניטיבי, או אפילו משפחתי. לפעמים אין.
ועדיין, כש"ניכשל" מולו נחפש סיבה, וכמה נוחה היא הסיבה החיצונית? הרי במה אנחנו אשמות, מורות השמות את ליבן על השולחן ומנסות באמת הכל.
משפט שאני שומעת לפעמים, ולא רק במסגרות של חינוך.
למען האמת, לפני שהפכתי להיות אמא בעצמי, היו לי לא מעט רגעים שחשבתי לעצמי ש"ההורים כנראה אשמים".
ואז… נולדו לי ילדים, וממש כמו שאומרים "הלב החל לפעום מחוץ לגוף". זה מפחיד כל כך.
האמת היא, שממש קשה לנסות להיות נאמן להורה שתמיד חלמת להיות.
רוב הזמן אתה מצליח, אבל כשנוספים ילדים למשפחה, כשהציפיות מהעבודה גדלות, כשהחלומות מתרחבים וכששעות השינה מצטמצמות… לפעמים יוצאים מאיתנו משפטים אשר מביאים אותנו עם רדת החושך לשאול את עצמנו "למה?".
לאחרונה נחשפתי בלימודיי לגישת "אקולוגיה עמוקה" המזמנת התבוננות מחדש על העולם ועל מערכות היחסים שבתוכו.
ההורים לא אשמים, אמא לא אשמה, כולנו חלק ממארג שלם של הקשרים שמוליד סיבות ותוצאות ושוב סיבות ותוצאות.
רק אתמול פגשתי ילד שהתקשה להקשיב להנחיות הפעילות, שהתרוצץ, שהיה לא שקט, נסער… הוא ברח ודילג סביב-סביב, אך חזר בכל פעם בכדי שנראה שהוא עוד שם, מחכה לנו. וכמוהו, רבים, בכל המסגרות. לפעמים אני מכירה את סיפור הרקע ולפעמים לא. לפעמים יש הקשר סנסורי, רגשי, קוגניטיבי, או אפילו משפחתי. לפעמים אין.
ועדיין, כש"ניכשל" מולו נחפש סיבה, וכמה נוחה היא הסיבה החיצונית? הרי במה אנחנו אשמות, מורות השמות את ליבן על השולחן ומנסות באמת הכל.
לפעמים עד סוף השנה נצליח לגעת בליבו ולפעמים גם לא.
שם מצוי כאב ליבה הגדול של כל מחנכת – "ילד שלא הצלחתי להגיע אליו". מחנך טוב, הוא כמו הורה. לפעמים הוא עייף, לפעמים הוא עצמו לא פנוי משפע של סיבות. לפעמים הוא מנסה מכל הלב והכלים פשוט לא בידיו.
לפעמים הצד השני אינו רוצה להתמסר. ואז מה עושים? ראשית, ניתן לו להרגיש אהוב ושייך, ללא קשר למעשיו. נזכיר לו שזהו ביתו, וגם אם הוא מחליט היום לשבור את הכלים, אנחנו נהיה שם בשביל לטאטא ולאסוף איתו את השברים.
שנית, נדע ונכיר בעובדה שבדרך לא פעם נטעה. הו ואז כמה חשוב ללמוד לומר "טעיתי" ולבקש סליחה. בלי מלחמות של כוח ואגו, מותר לנו "להפסיד" ולו כדי לשמש דוגמה ולפתוח את הדלת לקרבה.
ושלישית, נאמין בו, בטבע של אותו הילד, וביכולתו לצמוח מהמקום שבו הוא נמצא. בפועל, לא רק שאין אשמים, אלא שהגורם ה"אשם" כביכול אינו חשוב. מה שחשוב באמת, זה הוא עצמו – הילד.
הלב שלו. שפועם מחוץ לגופה של אימו. בכל מחיר, נעזור לו לחוש שייך.

