כיתה מוחזקת, מאת: צליל בן ברוך

תארו לכם שתי כיתות.
הכיתה הראשונה כל כך "מוחזקת", נעים להיכנס אליה. היא שקטה, לא רועשת.
הילדים מקשיבים לקולה של המחנכת. לא רק שלה, אלא של כל מורה שנכנס.
כמה נעים להיכנס לשם… למה כל כך נעים, בשלב כל כך מוקדם בהתפתחות שלה? מבוגרים שנכנסים שומעים מידי פעם צעקות מצידה, אך לא מתעכבים, כי מה שהיא עושה כנראה מצליח.
אך האמנם? האם פחד מענישה או מחיזוק שלילי הוא תהליך חינוכי חיובי?
ילדה משנתון ב' נכנסת רועדת ובוכה. "מה קרה הפעם??" – "הכלב שלי מת…" היא משתפת ובוכה עוד יותר. "מה נזכרת עכשיו? הוא מת לפני שנה. שבי כאן".
היא יושבת ולאט לאט הופכת לקהל השקט של הצוות המפטפט, לומדת, דברים שאולי נעדיף שלא תלמד, על אי-קבלת האחר.
אבל הכיתה מוחזקת, אז כולם חווים נחת. אין צעקות, אין הפרעות. ומה כל כך משובש כאן? מי שלמד קצת פסיכולוגיה יכול לדעת ששיטת החיזוקים מספקת לנו תוצאות בטווח הקצר, אך לא לטווח הארוך. כאשר זו לא תנכח בכיתה, הכיתה תתהפך על פיה, וכל מה שהחזיקו בבטן יגעש כפליים. מדוע? משום שלא היתה כאן למידה, היה רק פחד.

מדוע הכלב לומד לרייר למשמע הפעמון? משום שהוא יודע שזה מבשר על הגעת המזון. מדוע הילד בוחר להיות שקט לנוכחות מורתו הצועקת? משום שהוא יודע שזו עשויה לבשר על ענישה או על פרס. מעטים מצליחים לתפוס כי משפט פשוט או הרמת קול יכולים להוות בגילאים האלו עונש חמור, שכאבו חזק יותר מאגרוף בבטן. תמונה חדשה: הכיתה השנייה. הכיתה כולה רועשת, המחנכת קוראת להקשבה אך מרביתם לא מקשיבים.
ניירות מפוזרים על הרצפה, ילדים צוחקים זה עם זה ומתעלמים מרעשי הרקע. והמטבח? אומר הכל! הטחינה, הטונה והתירס – מפוזרים סביב-סביב.

כולם אומרים שזו הכיתה הכי קשה, הכי פחות ממושמעת, ואבוי אם תכנס אליה מורה חיצונית. המחנכת עושה כל שביכולתה, לעיתים פונה לכל ילד באופן אישי בקול רך מנסה להסביר את המצב, ולעיתים עומדת לבדה במרכז הכיתה כשכולם רוקדים ומשתוללים סביבה ומרימה את הקול. לבד. לא מגיע לה – כך תגידו.


בכיתה זו תחושו מיד בכאוס, ואז תיקחו רגע ותתחילו לבצע מיפוי כמותי של המצב. כמה באמת רוקדים ומתרוצצים מסביב? ארבעה, חמישה, שישה? כמה מפטפטים ביניהם ולא שומעים דבר? שניים, שלושה? אבל רגע, כמה יושבים במקומם ומחכים יחד איתה להקשבה של כולם? עשרה. כמה יושבים בצד עם הידיים עם האוזניים? אחד.
כנסו לכיתה זו שוב עוד חודש וראו שהמאזן השתנה.
הכיתה הראשונה מוחזקת, להנאת המבוגרים, אך כנפי הילדים מקוצצות. הכיתה השנייה גועשת בחלקה, לסבלם של המבוגרים, אך ניתנת בה הזדמנות לטעות ולפיכך גם ללמוד.
הציפייה לזכות בכיתת זאטוטים שהינה שקטה וקשובה כל הזמן מולידה את תמונת המציאות של החינוך של ימינו – החינוך התעשייתי. אך אם נרצה ללמד את הילדים להקשיב מתוך כבוד, חברות וגם מתוך מתן הזדמנות להשתתף ולהיות חלק – נרוויח תוצאה ארוכת טווח שתסייע לנו לגבש
לומד עצמאי הפועל מתוך חדווה ולא מתוך הכרח. אין ספק שלשתי המחנכות קשה וכל אחת פועלת מתוך אידיאולוגיה ורצון אמיתי לייצר דור בריא חזק ובטוח. מה שחשוב באמת זה האנשים שהם יגדלו להיות כאשר דרכנו יתפצלו. לכן, פעם הבאה כשתכנסו לכיתה רועשת ומשתוללת, עם מחנכת שעושה את מירב מאמציה,
במקום לשפוט – חייכו והאמינו בדרכה, היא נמצאת בליבו של תהליך, ובכיתתה
הזכות לשגות היא חלק מהלמידה.

כתיבת תגובה

Call Now Button